רבים מאיתנו מוצאים עצמם דואגים ומטפלים בצורה זו או אחרת בהורים המתבגרים לצד כל הקושי והמורכבויות זוהי משימה המלווה בהרבה עומס רגשי ומצוקה רבה. יחד עם זאת, אם יש משהו ראוי בחיים האלה זה משמעות הנתינה הזאת.
אז מי מטפל במטפל?
הינה הצגה ייחודית, חוויתית, המעוררת מחשבה בנושא שבסופו של דבר יעניין את כולנו. מבוססת על סיפור אישי מרגש ומטלטל, משלבת קטעים קומיים לצד תיאור הקשיים הקוגנטיביים, הרגשיים ושלל הקשיים שעולים מדי יום ואת החשיבות להמשיך לנהל שיגרת חיי משפחה טובה ובריאה.
אודות כתיבת ההצגה
״אמא שלי הראשונה בין הנשים, החום והנחמה שלי, הביטחון והגאווה שלי, האחת שאני רוצה לרצות, האחת שאני רוצה שתריע לי, האמא שחשבתי שתישאר חזקה לנצח, מזדקנת ואיננה עוד אותה אחת, איננה עוד האמא שהייתה לי.״
מחלת הפרקינסון והדמנציה שליוותה אותה בהמשך, הפכה את היוצרות ביננו. לאט לאט גילינו יחד שפעולות פשוטות, יום יומיות הפכו להיות מאתגרות. שתינו חווינו תסכול ואובדן - היא של היכולות, העצמאות והשליטה ואני של דמות האם שהיתה לי והבטחון שהקנתה לי בחיי.
שנים שנשענתי על תמיכתה ועצותיה הטובות והינה, עכשיו היא תלויה בי.
מצאתי את עצמי מטפלת ואף מקבלת החלטות עבורה.
כשמצבה של אימי התדרדר עוד, וגופה נחלש מיום ליום, היה ברור שלא נשאר לה זמן רב.
החלטתי, בתמיכתם המלאה והמרגשת של בעלי והילדים, להעביר אותה, עם המטפלת הזרה שלה לגור איתנו. נאלצנו להתרגל למציאות חדשה ומאתגרת. הרבה ויתורים נדרשו מצד כל בני המשפחה שכן מדובר בהתמודדות יום יומית לא פשוטה.
כשהמטפלת של אמא נסעה לחופשת מולדת ולא נמצאה לה מחליפה, כבר עמדתי בפני עובדה - אני מטפלת במשרה מלאה בחולה סיעודית במאה אחוז שהיא גם אמא שלי.
בנוסף לאובדן שחווה המטפל מבחינה רגשית,
הוא מוצא עצמו נדרש גם לתמוך רגשית בהורה המתמודד עם אובדן עצמאותו.
בשיאה של אותה תקופה, כשאני מוצפת בתחושות תסכול ועומס יתר, פנו אלי ממשרד הרווחה וג'וינט ישראל אשל בבקשה לכתוב הצגה על בני משפחה מטפלים.
כך יצא שההצגה נכתבה תוך כדי הטיפול באמא שלי כמעין יומן אישי. משך כל אותה תקופה שלנו נטו ביחד, הייתי מעלה על הכתב בסוף כל יום את הסיכום היומי שלי - קשיים שחוויתי, מחשבות ותהיות.
הלוואי ויכולתי לסכם זאת כזמן איכות של אמא ובת. לצערי זה היה רחוק מכך – בשלב זה היא כבר לא הבינה מה קורה סביבה או איתה, "לא היה עם מי לדבר".
הטיפול הצמוד הנדרש בכל שעה של היום, כרוך בקושי עצום מהרבה בחינות אך בעיקר מהצד הרגשי. הצפייה באדם יקר שהולך ודועך לנגד עינך, מלווה בתחושת חוסר אונים ועצב גדול.
עם כל הקושי שחווינו אני מרגישה שכולנו זכינו, לטפל באמא איתנו בבית. ואני, אני יצאתי מחוזקת מהידיעה שעשיתי ככל יכולתי עבורה באהבה רבה, מההירתמות המשפחתית המשותפת ומרגעי האושר להם זכינו יחד.
אם יש משהו ראוי בחיים האלה, זו הנתינה הזאת שלנו בסוף ימיהם
נושאים שההצגה מעלה
לא רק מטפלת - אני כאדם
-
החשש מההזדקנות הצפויה לנו עצמנו
-
התמודדות עם האובדן והאבל
-
חרטות ותחושת החמצה
-
כיצד לשמור על אופטימיות ולצמוח מתוך הקושי
איך המשפחה מתמודדת?
-
כיצד להימנע מחיכוכים בין האחים על רקע חלוקת העומס ולייצר שיתוף פעולה?
-
מהו כוחה של המשפחה?
-
מה אנחנו מעבירים לדור הבא? איזה מודל ערכי ומוסרי אנו מהווים לילדנו?
איך ״מנהלים״ את כל זה?
-
כיצד להתמודד עם עובד זר בבית? כיצד לנהל את מערכת היחסים המורכבת שמשפיעה רבות על איכות חיי המטופל ובני משפחתו.
-
מה אני עושה כדי לשמור על שיגרת חיי משפחה טובה ובריאה?
-
כוחות הנפש הנדרשים להתמודדות עם סבך הבירוקרטיה הבלתי נמנעת.
פתאום אני מטפלת סיעודית
-
כיצד למצב את תפקידנו כבני משפחה מטפלים? כיצד ליצר את האיזון הנכון בין הגנה על ההורה לבין השמירה על עצמאותו וכבודו?
-
האם מותר לי לדאוג לעצמי? כיצד לשחרר את רגשות האשמה ולדאוג לעצמנו כך שנוכל לדאוג לאחר?
-
חשיבות השיתוף בקשיים ומציאת מקום לקבלה ולפורקן של תסכול ורגשות שליליים.
-
מה עושים עם הציפיה האנושית להכרת תודה?
בשיח שמתקיים בסיום ההצגה, אני מבינה מהיושבים בקהל שההצגה מצליחה להעביר את החוויה האישית של כל אחד מהם, שיוצאים ממנה עם הרבה מחשבות על הערך המשפחתי ומהות החיים עצמם.
אני שמחה לראות שהחוויה האישית שלי, דרך ההצגה מעוררת בקהל הזדהות, ראיה חברתית ומחשבות על מוסר וערכים.
רשת המתנסים אילת
״היה לנו העונג לארח אותך בתאריך6/10/21 במתנ"ס שחמון באילת, עם ההצגה "אמא יקרה לי". תוכן הדברים הובא בצורה מרגשת ונוגעת ללב, יחד עם זאת בצורה ברורה המשקפת את פני הדברים.
ההצגה העלתה אצל הקהל, נקודות הזדהות, שאלות מאתגרות ודילמות אמיתיות. אף עין בקהל לא נשארה יבשה בזכות דרך העברת המסרים באופן אישי ואמפטי.
אין ספק כי את מוכשרת מאד, אשמח לארח אותך שוב במתנ"ס אם תהייה לך הצגה נוספת.״
טובה אוחיון
מנהלת מתנ"ס שחמון ואגף הגיל ומשפחה
